זה עוד אחד מהסיפורים המוכרים והעצובים האלה, של אמנים מוכשרים שזכו להכרה והוקרה רק אחרי מותם. כזאת היא ויויאן מאייר, צלמת רחוב ניו יורקית שתיעדה בכישרון רב ורגישות את החיים ברחובות ניו יורק ושיקאגו בשנות ה-50 וה-60. תמונותיה זכו להערכה ולהכרה הראויה להן רק ב-2011, שנתיים אחרי מותה.
ההיסטוריון והאוצר ג'ון מאלוף היה זה שגילה את תמונותיה ודאג להציגן ולפרסמן. התמונות נקנו על ידו במכירה פומבית, כחלק מאוסף גדול של הדפסים ישנים ותשלילים שאסף. באופן טראגי, גילה את שם הצלמת רק זמן קצר מאוד לפני פטירתה. מאוחר יותר, הוא כמובן השלים את הרכישה וקנה את שאר התמונות שהצליח למצוא.
הצילום של ויויאן היה גולמי, שלא לומר גס ומחוספס. התמונות מעבירות באופן מוחשי ורגיש רגעים כנים, אותנטיים, כמעט מחזירים אחורה בזמן – של חיים פשוטים, יומיומיים, של תקופה אחרת.
בין היתר, ויויאן הייתה "נני" של מספר ילדים במהלך חייה. הם תיארו אותה כסוציאליסטית, פמיניסטית, מבקרת קולנוע ואדם מאוד כן וישיר שלא מנסה לייפות שום דבר. המאפיינים האלה ללא ספק ניכרים בתמונותיה, שמתמקדות בעיקר במעמד הפועלים ובעניי העיר.
כמה מהתמונות לחלוטין עוצרות נשימה בעיניי, נראות כלקוחות מסרט קולנוע בעל סצנות מוקצנות שמטרתן לייצר רגש, אבל אלה לגמרי החיים האמתיים.
