לא תמיד אני מבינה למה אנשים עושים את מה שהם עושים, וזה בסדר, אבל במקרה הזה אני כבר ממש מודאגת. אני יכולה להבין את העובדה שאנשים מסכנים את חייהם בגלל אהבה לספורט אתגרי, אבל מתקשה להרגע מהתמונות המובאות כאן למטה. מה גם שלא בכל התמונות מדובר בטראקינג בטבע או ענף ספורט, אלא בהתגרות במוות, פשוטו כמשמעו. אולי נכון יותר לומר, התגרות בחיים.
הדבר היחיד שאני מצליחה להסיק, זה שמשהו במודרניזציה מעלה את סף הריגוש והגירוי שלנו יותר ויותר וכלום כבר לא מספיק. כלום לא מפחיד מספיק, מעורר מספיק, מרגש מספיק, מביא מספיק לייקים.
ואולי אני טועה. אולי יש אנשים שהם פשוט "פריקים" של גבהים ואין בהם שום פחד. אני די בטוחה שהם מפיקים הנאה וריגוש אינסופיים מפרץ האדרנלין ותחושת הניצחון על פחד קמאי שיש ל-99% אם לא 100% מהאוכלוסייה. וכן, ב100% אני בכלל מכלילה אותם כי קשה לי לדמיין מצב שבו אדם נתלה ביד אחת על מנוף בגובה של עשרות קילומטרים מהקרקע ואין בו אפילו שמץ פחד. רק מלחשוב על זה הידיים שלי מתחילות להזיע ומתהפכת לי הבטן.
רבים מחובבי הגבהים מתגאים בסבילות הפחד שלהם, אבל מדענים טוענים שפחד מגבהים הוא דווקא תכונה אנושית מתגמלת, באופן טבעי. לפחד יש מטרה – הוא משמש כמנגנון ההגנה שלנו. צריך כמובן להבדיל בין פחד הגיוני לאקרופוביה (אקרו = גבוה), שהלוקים בה חווים פחד קיצוני ולא רציונלי מגבהים, המשבש את חייהם.
ניסוי מרתק ומפורסם בשם “visual cliff experiment" אף הראה שלפעוטות בני שנה בלבד יש את היכולת לזהות סכנת מוות בהתקלות עם מקום גבוה וסביר להניח שיצמדו להוריהם לפני שיחצו את האזור הנתפס כמסוכן.
ובכן, אינסטינקטים טבעיים הם דבר חשוב וככל הנראה יש אנשים שנהנים להתעלם מהם או שפשוט לוקים בחוסר שלהם. בהצלחה עם התמונות, צריך קצת אומץ גם בשבילן.
