אז חשבתי שאני הולכת לכתוב לכם היום עוד אייטם מתוקי עם תמונות הורסות מצחוק של חתולים וכלבים שמעוכים ולכודים בכל מיני סיטואציות מצחיקות, אבל אז אמרו לי : "לא. את הולכת לכתוב על נרקומן שתיעד את עצמו בכל השנים בהם היה מכור". כבד מאוד, אמרתי לעצמי ובדקתי את העניין. בבדיקה גיליתי סיפור מרתק וקשה שמתועד בלי שמץ רחמים על הצופה.
גרהאם מאק'ינדו, יצר פרויקט המתעד התמכרות בצורה מעט שונה מפרויקטים דומים. לרוב, המכורים מצולמים מעיניים אחרות, מעיני המתעד הזר, ה"נקי". בפרויקט הזה, המכור מתעד את עצמו.
גראהם הניח מצלמה עם טיימר במקומות שונים בבית ותיעד את עצמו בכל מצבי ההתמכרות האפשריים במהלך השנים בהן היה מכור: בישול הירואין, מילוי מקטרת קראק, הזרקה.
עם הזמן, גראהם התמסר לפרויקט שלו והחל משקיע יותר ויותר בתאורה, בזוויות הצילום ובקומפוזיציה. המטרה הייתה בפירוש לא גלוריפיקציה של ההתמכרות, אלא תיעוד השגרה הרפיטטיבית שלה.
"נכנסתי לשירותים של מישהו" הוא מספר איך זה התחיל, "ונראיתי כל כך רע. כל כך לא אני. כל כך אפור ועייף, לא ישנתי ימים. היה לי אלפון עם מצלמה וצילמתי את עצמי. כשהסתכלתי על התמונה יותר מאוחר, זה עורר בי השראה להמשיך לצלם ולתעד את עצמי, את הנפילה להתמכרות."
עוד הוא מוסיף, שגם בערפול הכבד של השפעת הסמים, הוא היה חושב כמו צלם, חושב על איך תראה התמונה, והן הפכו חזקות יותר עם הזמן. "איבדתי את ביתי, עברתי בין דירות של אנשים שונים, הגעתי למצבים כל כך רחוקים משהייתי בהם בעבר שהייתי חייב לתעד."
גרהאם החליט שלא לצלם מכורים אחרים, משום שהפרספקטיבה הייתה תיעוד ההתמכרות מעיניו של המכור עצמו. הוא נגמל ב-2010, הצליח להישאר "נקי" עד היום ואם תשאלו אותי, זה סיפור די מדהים על נצחון היצירתיות.
את הסיפור המלא והמרתק וראיון איתו (2 עמודים) תמצאו כאן
וככה הוא נראה היום, לאחר שנגמל
