ברוב שנותיי במסגרת 12 שנות לימודי החובה בבית הספר, הייתי די חננה, אפשר לומר. עם זאת, היו לי הרגעים שלי, ולא מעט אפילו. אני זוכרת, למשל, שבמבחן המחוזי במתמטיקה בכיתה ח' קיבלתי 5. כנראה על איות נכון של שמי. ואת המבחן המחוזי בערבית, השגתי מבנות חיפאיות שהכרתי בסאמר סקול ועשו אותו כמה ימים לפנינו. כמובן שחבריי ואני קיבלנו בין 95 ל- 100. עשינו טעות או שתיים, כמובן, מה אנחנו ילדים? אני די בטוחה שגם לא פעם התחכמתי על גבי דפיו של מבחן, בין אם התמרמרות על שאלה לא הוגנת או סתם זיבול שכל חוכמולוגי. מה שמשותף לכל הדברים הללו, זה בעיקר נוסטלגיה נעימה ומצחיקה מרגעים בהם הרגשנו ממש מורדים, גיבורים, שוברי מוסכמויות. ואולי באמת קצת היינו.
בסדרת התמונות הבאה, יש 30 דוגמאות לרגעים מסוג זה. רגעים שבהם ילדים החליטו לענות ביצירתיות על פני לענות נכון, או שכשהבינו שאין בידם לכתוב את התשובה הנכונה, החליטו לייצר אחת מקורית ומשעשעת משלהם. אין ספק, שבתוך בית החרושת הזה לציונים והישגים ועידוד אופן מחשבה שבלוני, מרובע ולא עצמאי, תשובות מסוג זה הן לאו דווקא רעות. יש משהו מקסים בסוג כזה של מחאה, גם אם זו מחאה לא מודעת. נדרשת תעוזה מסוימת להיות הילד הזה, שלוקח סיכון ומביע את עצמו, גם אם הוא באמת סתם לא יודע את התשובה ואין לו מה להפסיד. זה מעיד על אישיות מסוימת. ססגונית ומעניינת, לפחות בעיני.
אז מספיק בלבולי מוח. אני מצאתי שם כמה דברים שבאמת קרעו אותי מצחוק. תבלו!
באמצעות באזזפיד